החשתי את צעדיי על החוף שהיה ריק כמעט לחלוטין מבני אדם. הייתה לי מטרה אחת וברורה שעבורה הוצאתי את עצמי מן הבית, שחייה אחרונה בים, זאת לאחר תקופה ארוכה שלא טבלתי את רגליי במים.
סקרתי בעיניי את הסביבה בפרצוף מיוזע, הייתה שם כמות מעטה של אנשים בגיל העמידה וקומץ מועט עוד יותר של אנשים צעירים.
חלצתי את סנדליי והתחלתי ללכת לכיוון האופק, חבורת נשים צעירות שהיו גם הן במים חתכו אותי בצהלות שמחה כשבידיהן סמארטפון שמסריט את הרגע המרגש. רטנתי מעט ועם פרצוף סולד המשכתי לדשדש לכיוון מערב.
מעולם לא הייתי אדם דתי, שלא לומר מאמין, אבל משהו ביום הזה היווה זרז לדיכאון שלי ולתחושות האשמה שרדפו אותי.
חוויתי את ה-7.10 מקרוב, הייתי שם כשהמחבלים הציתו, השחיתו, ורצחו ולמרות שכל האירוע הזה כבר חלף, יש תקופות שהחוויה מרגישה חיה ובועטת. אלה תקופות שהרגש והחוויה מטביעים את חותמם על הגוף שלי ולמרות כל זה, קשה לי להיזכר במה שהיה שם.
אין לי את המילים שיתארו את החוסר אונים המאיים ששרר בתוכי, אני לא חושבת שבהתחלה הבנתי את המשמעות הכבדה של השבת השחורה עד שהתפנינו כל המשפחה ביום ראשון והסיפורי זוועות החלו להגיח.
לא עיכלתי תחילה את מה ששרר סביבי אני לא חושבת שחשבתי על משהו באותם שבועות פשוט פעלתי באופן מכאני עד שבשבוע השלישי נפלתי למרה שחורה, דיכאון.
התחלתי לא לישון בלילות, לשמוע חיילים אומרים שהזוועה היא באשמתי והאמנתי. לא התקלחתי, לא צחצחתי שיניים, לא הברשתי את השיער, לא יצאתי מהמיטה. כל מה שעשיתי היה לאכול.
חייתי באותה תקופה עם אמא שלי, אבא שלי הכלבים ואני. רחוקה מהבן זוג שהיה מאושפז בגהה על רקע נפשי.
את השנה שלאחר מכן למדתי להעביר עם בן זוגי, בתוך הדירה שלנו, סביב נוף אורבני וזר.
הרגשתי מנותקת, שנאתי את העולם ואת עצמי. הכל היה מכוער ומנוכר. הייתי יוצאת מהבית ומרגישה כמה הכל מכוער כמה אין טעם לחיים. אנשים נראו לי משונים, שנאתי אותם, לא מתוך תיעוב אלא מתוך סלידה וניכור.
לקח לי כשנתיים וחצי לקבל טיפול לטראומה שלי וכך מצאתי את עצמי חיה את אותה השנה החולפת, במנוסה מהרגשות של עצמי.
האפשרות לראות את בני משפחתי ואת ביתי נלקחו ממני ולא הצלחתי לייצר את אותה תחושת אינטימיות. במקום זה, הייתי במקום אחר, נטול קשרים, עבודה, ומשפחה ומהר מאוד בהתאם למצב החדש הדיכאון החריף.
בשנה הראשונה הסיוטים לא חדלו לבוא, חלומות שטופי זיעה והרטבות ליליות על מחבלים שפורצים לבית הוריי ואחיי גרמו לי להתכנסות פנימית.
הייתי חולמת חלומות על שיטוטים בקיבוץ, והקיבוץ ריק, מת. אין נפש חיה למעט מחבלים.
אני חושבת שמעל לכל, נסיבות החשיפה לאירועי השביעי לאוקטובר, בשילוב מר של הפרעה נפשית שלא טופלה כראוי והתקה למקום חדש ללא קשרים חברתיים מספקים היוו קרקע פורייה למשבר קיומי.
חיפשתי דרכים למלא את החסר בין אם בבריחה מהמציאות שלי(ועדיין) או שימוש בחומרים בכדי למלא את הריקנות כמו גם תלות בנפש אחרת כמו בן הזוג שלי.
הייתי רחוקה ממקום שהחשבתי כבטוח, חם, אוהב ואנושי.
המקלחות הפכו למשימה בלתי אפשרית עבורי וכלי המטבח יחד עם מוצרי ההיגיינה נזנחו. אינפקציות החלו לבצבץ כמו פטריות לאחר הגשם בשלל מקומות על גופי, וחור בשן שהגיע עד לשורש עינה אותי.
ככל שהזמן חלף האבסתי על עצמי כ-30 קילוגרם על גופי בעיקר באזור הבטן שהפכה לכרס משתפלת. מספר פימותיי הוכפל וידיי הפכו לעבות כרגלי אישה צעירה. חזותי נהייתה גרוטסקית, מוזנחת, ומעוררת פלצות. עד מהרה תנועות גופי הפכו למגושמות ומסורבלות ונשימתי נהפכה לכבדה.
מצאתי את עצמי נכשלת לשמור על אורח חיים בריא הן מחוסר אנרגיה והן מחוסר היכולת הנפשית לדאוג לעצמי ולצאת החוצה ללא התקפי חרדה.
ללא ההליכות והאוכל הבריא שנהגתי להתמיד בהם דמותי נבלעה בתוך "גוש" שלא הכרתי, אלא שאותו גוש היה אני.
כתוצאה מחוסר אורח חיים בריא אלא ישבני והטראומה שליוותה אותי, לא רק שדמותי נראתה כשל מפלצת, אלא שחשתי גם כאחת כזאת עמוק בנבכי תודעתי.
קולות השמחה שלי והרגשת העצמאות הוחלפו לתלותיות בבן הזוג ובכי תקף אותי כל בוקר, הרגשתי כשבר כלי. עד מהרה מצאתי את עצמי משוועת לעזרה נפשית, מטלה לא קלה בכלל לאור העובדה שלא הצלחתי לצאת מהמיטה.
ניסיתי לחשוב על עתיד טוב יותר עבור עצמי, אך לא הצלחתי. הפכתי לאדם מת בגוף חי.
הייתי נזכרת כל ערב בימים של "לפני" פרוץ הדיכאון במי שהייתי לפני שהמחלה מחקה אותי. הפכתי לאדם מכאני, כפועלת מתוך מנגנון הישרדותי- מצמצם, מגביל, משתק עד לכדי אי יכולת לחוש את איבריי. עולמי נצבע בצבע חד גוני, אפור, נטול חיים, נטול תשוקה, נטול אהבה לא כלפי עצמי ולא כלפי זולתי.
לרגעים שיוויתי בדמיוני ובנפשי איך הסבל מסתיים, אך תמיד תחושת אשמה תקפה אותי על כך. לא יכולתי שלא להפסיק לחשוב על המכה שתגאל אותי, תשחרר אותי מהעולם הזה ובעיקר מעצמי. האשמתי את עצמי בעיקר, גם אם אלו היו דברים חסרי היגיון, שאינם קשורים אליי. הכל היה אשמתי היחידה.
התסכול ותחושת האובדן דרך נצחית הניעו אותי לצאת בפעם האחרונה אל הים, אולי לנצח.
הגעתי לנקודה מספיק רחוקה מקו החוף, והמים עטפו את גופי השמן והרטיבני עד לשד עצמותיי. שכבתי במים וחיכיתי שהזרם יעשה את שלו, לא ידעתי איך אמות, אבל ידעתי שזה יהיה היום.
הרהרתי כמה זמן יקח לי לטבוע ולהיסחף רחוק יותר ויותר מקו החוף. עצמתי את עיניי, דמעות החלו לזלוג במורד לחיי והתמזגו עם מי המלח. "שלום עולם" מילמלתי לעצמי ועצמתי את עיניי.
בשעה שגופי צף בקצב זרמי הים, הגלים החלו לסתור על פניי בעודם מושכים אותי הנה והנה.
רציתי שהים יטביע אותי יחד עם תחושת היגון אבל עוד שכנו בתוכי הזיכרונות הטובים, הזיכרונות של לפני השבת השחורה.
זיכרונות של אהבה וחום. של ארוחות שישי עם המשפחה בקיבוץ, של ילדות טובה דיה, של אהבת נעורים ואהבה כלפי בן הזוג. הזיכרונות והאהבה שלהם עדיין שכנו בי מצפים לעטוף אותי שוב ולא לשקוע.
המשפחה שלי אוהבת אותי וגם הבן זוג והגעתי להחלטה באותו יום, כל עוד הם בחיים יש עדיין למה לצפות ולהוקיר תודה.
יצאתי מהמים אחרי שחייה מגושמת מכוסה בחול ורטובה. צעדתי לעבר הדירה, בן הזוג בדיוק התעורר הוא חייך ושמח לראות שסוף סוף יצאתי מהבית לבד ועוד בשביל להינות מהים. לא סיפרתי לו שניסיתי להתאבד.
עמוק בפנים עדיין הייתי מדוכאת ואבודה ובכל זאת לא רציתי להיפרד מהמשפחה שלי.
אני כלום בלעדיהם.
באותו יום לא התקלחתי אלא רק החלפתי בגדים ושטפתי את רגליי מהחול. הבן זוג גם נלחם בשדים שלו בכוחות עצמו ככה ששכבנו שנינו במיטה מוזנחים ואבודים מחכים שהיום יעבור כדי לישון ולברוח מהמציאות.
וזה מה שאני זוכרת מיום כיפור, אשמה גדולה ורצון לכפר על כל העוול שעשיתי על ידי נטילת החיים שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה